אני ילדה של גירושין

ילדה קטנה בת 9 עומדת מבוישת מול דלת דודתה ומוצצת אצבע.  

צמותיה הרטובות מטפטפות על שמלתה החגיגית.

רוח קלילה נצמדת לכתמי המים שעל גבה, וזה נעים לה.

אמא שלה דופקת בחוזקה על פעמון הדלת. פעם ושוב פעם.

אחיה עומד מאחוריהן משחק בשעון שעל זרועו.

הבטן מתהפכת לה.

 

כמה היא שונאת את כולם עכשיו!
כמה היא שונאת את ראש השנה!

 

 

ראש השנה צובע באדום את אות הקיין שעל מצחה.
"אני ילדה של גירושין".

 

היא מתישבת על קצה הכסא ליד שולחן החג.  

מוצצת במרץ את האגודל, מסלסלת קווצת שיער בידה השניה .

מביטה בבחילה על האוכל המושקע, על הצלחות הנוצצות ועל בני הדודים שלה שמנחיתים את תחושתה עמוק לרצפה.

הזמן מסרב מלכת.

כמו תיש.  נעמד ולא זז!

 

 

קצת שנים מאוחר יותר והיא נערה צעירה,  באה לה מחשבה: "אולי אני צריכה להדליק משואה ביום העצמאות ולומר: 'אני הילדה המסכנה שאמא שלה היא  האחות שנכשלה, האישה שלא הצליחה להחזיק את בעלה.
ותודה להורי שהביאוני עד הלום".

 

טוב,

זו מחשבה של נערה צעירה וצינית.

 

אני הייתי הילדה הזאת.

גרנו אז בעיירה בצפון הארץ, שגירושין בה היו נדירים.

 

עברו מאז כל כך הרבה שנים.

היום החיים שלי כל כך אחרים.

 

 

וראש השנה-היום

הוא החג האהוב עלי מכולם.

 

אני אוהבת את הימים של סוף הקיץ.

יש ריח של התחדשות באוויר.

הטירוף המזיע מאט את הקצב שלו.

הימים מתקצרים ונהיים נעימים ונוחים יותר.

יש מן התכנסות שכזאת  שממיסה את הלב מגעגוע, ומציפה אותו בדמעות של עצב ושמחה.

 

יש ציפייה למשהו טוב שיקרה.

מקום שמח לחלומות חדשים.

 

היום, כל כך הרבה זוגות מתגרשים, כל כך הרבה ילדים חיים בין בתים, בין הורים, בין משפחות. 

 

גם אם היום זה אחרת לגמרי להרבה ילדים.

זה אותו הדבר בדיוק.

לאחרים.

 

 

החגים מערפלים אותנו במתח.

חג כבד הוא ראש השנה.

 

צומת מפוקקת של מראות נוצצות, שמפגישות להרף עין את כל חלומותינו וכמיהותינו. אלו שהצלחנו להגשים'
ואלו שהתפוגגו ואכזבו.

אלו שנכשלנו בהם.

 

ישנם אנשים, שהחג הוא סיוט בשבילם.

שכל השדים שלהם מתרכזים בימים

שעבורם הם הם הימים הנוראים!

 

אלו מהם שלא השכילו לברוח מכאן.

יתפללו שיהיה כבר מחר.

 

ושורות אלו נכתבות מפיה של ילדה קטנה עם צמות :

אבא ואמא החלטתם להתגרש? לא יכולתם אחרת?

אולי בכל זאת את החגים אנחנו כן יכולים לחגוג ביחד?

ואם לא –

תשחררו אותי להרגיש טוב.

אל תתנו לי להרגיש שאתם עצובים,

אני לא רוצה להרגיש אשמה אם אני אתך אבא

ולא אתך אמא.

או עם אני אתך אמא

ולא אתך אבא.

קחו אותי רק למקום שאוהבים אותי באמת.

מקום ששם אני לא ארגיש שאני מסכנה, אלא שאני נהדרת.

 

 

ולכולנו

שנהיה נדיבים  לכל אלו שלא שפר חלקם השנה,

ואולי לא רק השנה.

ניתן להם להרגיש שהם אלו שעושים לנו כבוד בנוכחות שלהם,

ואנחנו מודים להם על שטרחו ובאו אצלנו.

שירגישו רצויים ואהובים.

 

בזכותם נתחדש במעשים טובים.

בזכותם נהיה אנשים טובים יותר.

 

שתהיה לנו שנה טובה עם הרבה אהבה ותקווה,

שנה עשירה בחוויות שעושות כייף לחיות.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

אני מדריכה ומטפלת זוגית ומשפחתית

אחת מאהבותי הגדולות זה אנשים.

בקליניקה שלי אני פוגשת יחידים וזוגות בכל מצבי הצבירה האפשריים. זוגות בהתהוות, זוגות בתהליכי פרידה וזוגות המתמודדים עם נפתולי החיים. אני מסייעת לכל אחד ואחת בהתאמה אישית, לשפר את איכות חייו כפי שמתאים לו.

לקריאה נוספת ->

בבלוג  שלי בחרתי להשמיע את קולם הייחודי של זוגות ואנשים אשר בנו את עצמם בדרך שונה מהדרך המסורתית. אנשים אמיצים שהתלם לא היה דרכם, אם מתוך בחירה או מתוך אירועי חיים שנזדמנו בדרכם.

המשפחה שלי היא משפחה שכזאת. בעלי ואני נשואים בשנית ויש לנו מכל טוב- שלי, שלך ושלנו. במעגל חיינו הספקנו לחוות חוויות נפלאות וחוויות מאתגרות. גידלנו יחדיו את ילדינו והיום הם מגדלים את ילדיהם. 

אתם מוזמנים לספר את הסיפור שלכם, להיוועץ, לשאול שאלות ולהביא תובנות.

בבלוג תמצאו
פוסטים אחרונים
Please reload

הירשמו לרשימת התפוצה
עקבו אחרי בפייסבוק
  • Facebook Social Icon
הירשמו לרשימת התפוצה