זה מה שדידי רצה שאומר לו, אבל אמרתי לו את ההפך. יעל, אישה נאה ולא שגרתית, בתחילת שנות החמישים לחייה, נמצאת בזוגיות שנייה מזה מספר שנים.
אנחנו יושבות בקפה חברתי שמעסיק אנשים עם מוגבלויות, מקום שיעל מרבה לשבת בו. פינה שקטה ואינטימית, קירות בגוון ירוק עם שלטים שאומרים לנו: ALL YOU NEED IS LOVE GO AFTER YOUR DREAMS..... אוכל טעים בצלחת.
היא צוחקת לשאלה שלי על הקשר שלה עם דידי בן זוגה.
חיפשתי מישהו שיתאים לתמונה העתידית שלי כאנטיתזה לנישואין שהסתיימו.
גירושין זה מוות. מוות של כל מה שרצית וקיווית שיהיה ולא יהיה עוד. וזה לא סתם מוות, גירושין זה מוות חי.
הגירושים כאבו לי. כאב לי על החלום שנשבר ועל שוויתרתי על עצמי כל כך הרבה שנים. כאב לי על הילדים ועל המחיר שהם צריכים לשלם. היינו נשואים 20 שנה.
אז מה למדת מהדרך שעשית?
על המשחקים שאנחנו משחקים – בין המציאות והפנטזיה.
את חכמת ההליכה על ביצים - לקבל את מה שאני צריכה מבלי לפגוע ומבלי להיפגע.
על הריקוד העדין והמורכב בין השינוי שהוא צריך לעבור, לשינוי שאני צריכה לעבור- ההתאמה שלו אלי וההתאמה שלי איליו ולצרכי הילדים.
אני מאוד עצמאית, ממשיכה יעל. אני חושבת שהצורך שלי בעצמאות בא בעקבות העייפות שלי מהנישואין. שם נתתי את כל כולי- וזה לא הצליח.
כשפגשתי את דידי, הבהרתי באופן חד משמעי - "אתה במקום השני, הילדים שלי במקום הראשון".
איך הוא הגיב?
הוא העריך את הכנות שלי, אבל במשך הזמן הבין שזו גלולה קשה לבליעה.
קבוצה עליזה של נערות נכנסת לבית הקפה, אחת מהן נושאת צרור של בלונים צבעוניים והן מתיישבות ברעש קשקשני בשולחן הסמוך אלינו.
במה זה מתבטא?
יעל מביטה בנערות ואומרת - בימי הולדת של הילדים למשל, כל שנה עולה השאלה - האם הוא חלק מזה? האם רק הוא או עם הילדים שלו? יש מתח כשהילדים ביחד.
בחגים הוא מצטרף?
לפעמים. רק אם נוח לילדים שלי. לי חשוב לגונן עליהם למנוע מהם סבל מיותר. אם הוא נעלב אני מצטערת, זה עצוב לי, אבל הם קודמים לכל.
לעתים באירועים משפחתיים הפשרה היא שדידי יצטרף רק לחלק מהזמן. אני מקצרת זמן איכות עם הילדים למען הזוגיות שלנו. עושה נקודת הפרדה על "זמן שישי" עד מתי אני אתם וממתי אני עם דידי.
בשנה האחרונה ילדיה של יעל יצאו מהבית שלה. יעל ודידי חיים כל אחד בביתו ומתראים במהלך השבוע ובסופ"ש .
המגורים בנפרד נותנים לי את המרחב לו אני זקוקה. כשהם חולים למרות שהם גדולים ולא גרים אתי, אני לרשותם בכל דבר ועניין.
לפעמים בסמוי דידי אומר:" להם ולא לי"....
מנגנון ההשוואה יוצר סיר לחץ. יש פער בינינו לגבי תפיסת הקשר. מבחינתו אני "אובר פרוטקטיב", מבחינתי אני אימא. האמירה שלי היא חד משמעית- אני קובעת את מהות הקשר עם ילדי גם אם זה על חשבון הקשר שלנו. הדיאלוג הוא אין סופי .
? איך הילדים מקבלים את הזוגיות עם דידי
לא בקלות. באמביוולנטיות. 12 שנה עברו מאז שהתגרשתי. היו לי קשרים אחרים עד הקשר הזה. הם למדו להתרחק ולשמור על עצמם לא להתקשר באמת. מצד אחד הם רוצים שיהיה לי טוב ומצד שני הם דורשים את שלהם.
ואיך את עושה את זה?
כמו שאת רואה, עם פתרונות יצירתיים. דברים משתפרים אך גם מתקבעים.
כולנו משתדלים להתגמש. היום כיון שהילדים כבר לא בבית, הכל קל יותר, המתח הולך ופוחת.
כל זוגיות באשר היא זזה הצידה ומפנה את מקומה להורות כשנולד ילד. מרגע היוולדו נהפך התינוק למרכז החיים וכל השאר מתארגן מחדש סביבו.
למצוא את שיווי המשקל בין זוגיות להורות זו משימה לא פשוטה. למצוא את שיווי המשקל הזה בזוגיות שנייה, בכל גיל, זה חתיכת אתגר.
אני מאמינה, אני אומרת ליעל, שצריך לעשות את התהליך הזה לאט ובשלבים. הן צרכי הילדים והן צרכי המבוגרים משתנים עם הגיל.
סבלנות סובלנות, קצב איטי ופתיחות זה שם המשחק.
נכון, אומרת לי יעל , זו מלאכת מחשבת. מה שעוזר לי זו היכולת לדבר על הכל. הן עם דידי והן עם הילדים שלי. ואולי הקשר הזה מתאים לי, כי גדלתי, התפתחתי ונהייתי שוב אני.