הדבר הראשון שהרשים אותי בגדעון היה הפער בין גופו הענק לחיוך המבוייש שהיה נסוך על פניו. גדעון הושיט יד גדולה והציג את עצמו: "אשתי סיגל שלחה אותי אלייך".
שמונה חודשים אחר כך, הוא התרווח בנוחיות על הספה בקליניקה שלי ואנחנו מדברים על החיים. על החיים שלו, כחלק מסדרת ראיונות שאני עורכת עם אנשים שבחרו באומץ רב לעשות שינויי בחיים שלהם.
נדבר על איך שכל זה החל. על הבגידה.
גדעון הישיר אלי מבט לח והפטיר: "חיים טובים. החיים עם סיגל היו חיים טובים. היינו נשואים 25 שנה. סיגל הייתה אימא ואישה נהדרת. היו לנו ילדים נפלאים, וילה חדשה יפהפייה, כולם ראו בנו את הזוג שיש לקנא בו.
ואז באה יוליה, והכל התהפך".
דבורו של גדעון נהיה קטוע, הוא כחכח בגרונו, והמשיך בקול צרוד:
"יוליה הייתה צעירה, בת 29, מתמחה במשרד עורכי דין סמוך למשרדי, חכמה, חתיכה, סקסית, החזירה אותי למי שהייתי לפני למעלה מעשרים שנה.
נעלמו המיחושים, נעלמה העייפות, הכל היה מלא אנרגיה, נפלא, מרגש, ים של הפתעות. ואני נמשכתי אליה בלי לתת לעצמי דין וחשבון על מה שקורה לי.
שיחות חטופות, מגעי חיבה מקריים, פגישות מחוץ למשרד להמשך השיחות המעניינות, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי בקשר אינטימי ומערכת יחסים שהלכה והעמיקה ונעשתה חשובה לי יותר ויותר. היו ימים שהייתי מוכן לעשות הכל כדי לשמרה.
אבל..אז, סיגל עלתה על הרומן ".
ומה קרה אתך?
"בהתחלה אפפה אותי תחושת רווחה. זהו, אין צורך לשקר. אמרתי לסיגל שאני עוזב את הבית בשביל לחשוב ולעשות סדר בראש.
סיגל בכתה ללא הפסקה. פרטה על כל המיתרים הנכונים. גייסה את המשפחה, את הילדים וגדודי חברים שניסו לדבר על לבי. היו אלה ימים נוראים עבורי.
בלילות, עם יוליה, חייתי את החלום. תשוקה, אהבה, שיאים שאי אפשר לתאר בכלל. לא יכולתי בלי יוליה. אבל לאט לאט זחלו רגשי האשמה, הספקות, הבלבול.
נקרעתי. נקרעתי בין אהבתי הבשלה, ארוכת השנים לסיגל , לבין אהבתי הצעירה ליוליה.
התביישתי. הרגשתי אשם וטיפש, ותחושות האופוריה החליפו התחלפו תחושות של דיכאון.
בקשתי מסיגל זמן. היא הסכימה, אישה חכמה. לא נלחמה נגדי. היא הזמינה אותי הביתה, אוכל, מרק חם, ילדים, הרגשתי החמצה, התגעגעתי אליה, אלינו. הבנתי שאני לא יכול לוותר על כל זה. ואת ההמשך את הרי יודעת.
בחרתי בסיגל והחלטתי לנתק את הקשר עם יוליה. לנתק אהבה גדולה עבור אהבה אחרת גדולה לא פחות. זה כאב, סבלתי נורא. ידעתי שזה מה שאני באמת רוצה אבל לא ידעתי איך לעשות את זה.
גם פחדתי שאחרי שסיגל תירגע היא 'תחטיף לי', ושהיא לעולם לא תסלח לי. אמרתי לה שאני חוזר כי אני רוצה לחזור, ובשום אופן לא עם הזנב בין הרגליים.
סיגל, הציעה שנלך לטיפול זוגי. הסכמתי, כי הבנתי שזהו הסיכוי היחיד שזה יצליח".
ואז, איך המשכתם?
"עברנו תהליך ארוך כואב ומרגש. את ודאי זוכרת, דבר ראשון סיגל דרשה שאנתק את הקשר עם יוליה, הבטחתי ונשבעתי לה ולעצמי שלא אצור אתה קשר ולא אענה לטלפונים שלה.
דיברתי עם יוליה ואמרתי לה ש-נגמר, אבל היא לא קבלה את זה.
היא לא הרפתה, טלפנה, הגיעה לעבודה, לבית, ואני רציתי אותה, לא יכולתי לעזוב, היה נורא!!
לקח הרבה זמן עד שהקשר עם יוליה נגמר. זה ממש היה תהליך של גמילה.
אני חושב שסיגל, כמה שזה ישמע מוזר, עזרה לי מאוד בהתמודדות שלי. היא כל הזמן אמרה שהיא יודעת שאני איש טוב ולא הפעילה את המשפחה והילדים נגדי. תדעי לך, גם עכשיו כשאני מדבר על זה ,רע לי. אבל אני שלם עם ההחלטה שלי".
אתה יודע, פסיכולוג מאוד מוכר בשם דר' ג'ון גוטמן מתאר את תהליך החזרה הביתה כתהליך של התגברות על טראומה ואבל כפול.
הוא אומר שהתהליך נעשה בשלושה שלבים.
שלב ראשון הוא שלב החרטה, והדבר הכי חשוב בשלב הזה זה לקיחת אחריות מלאה ללא מגננה מצד הפוגע.
בשלב השני הוא מדבר על התכוונות, התכווננות של הנפגע לסליחה אמיתית והתכווננות של הפוגע לשים בראש סדר העדיפויות שלו את מערכת היחסים.
השלב השלישי הוא שלב ההתחברות. ההתחברות מחייבת כניסה גם לחדר המיטות. אינטימיות והנאה פיזית של שני בני הזוג שמבוססת על קרבה רגשית הכרחית להתנעת היחסים.
"זה תהליך ארוך וכואב. אני לא יודע אם את מבינה כמה אשמה זו מילה עם כאב, כאב שנשאר. לאט-לאט הפסקתי להתבייש. וכבר הצלחתי לדבר על ההחלטה לחזור הביתה מבלי להיבהל. לאט לאט התחלתי להרגיש שאני מאושר. עכשיו כשאני מדבר אתך, אני מרגיש גאווה. נצמדתי למקום הטוב בו הייתי לפני כל הבלגן שלי.
בחרתי לחזור. לא נסחפתי אחרי רגשות סוערים שהיום אני מבין שבעיקרם הם תשוקה. לא טבעתי.
תשמעי, זה יכול לקרות לכל אחד. זה קורה להרבה. מי לא הכיר במהלך נישואיו אישה מרתקת כמו יוליה? מי לא חווה משבר בחיי נישואיו?
אני, שעברתי את המסע הקשה הזה, למדתי לסלוח לעצמי ועדיין אני לומד לקבל את עצמי. ו-כן, כמה סיגל גדולה מהחיים".
מה הכי עזר לך בטיפול?
"שנתת לי מקום להביע את הכאב שלי, בלי ביקורת, בלי שיפוטיות. במהלך הטיפול הבנתי שסיגל מסוגלת להקשיב לכאב שלי על הפרידה והוויתור על הרומן שלי. היא יכלה להכיל את זה. אני באמת הרגשתי שכואב לה בשבילי. זה היה מפתיע. למרות הכאב שגרמתי לה היא הקשיבה לי, וזה עזר לי לעזוב את גן העדן".
ועכשיו? מה קורה לכם כמה חודשים אחרי שחזרתם?
"החזרה שלי היא איטית. בכל יום אני כובש עוד קצת מהחיים המחודשים שלי.
עדיין אני לא שם לגמרי. לא מעט חברים באים לתמוך, לשתף- כאלו שהיו במקום שאני הייתי בו ואצל חלק מהם זה נגמר אחרת. חלק באים להתייעץ. זה מאוד מחזק אותי ואני מעריך אותי ואת סיגל על המקום בו אנחנו נמצאים".
רוב הטיפול בסיגל וגדעון התמקד ב"איך ממשיכים". בפגישות אישיות ופגישות זוגיות. כל אחד מהם היה זקוק לזמן ומקום להתאבל על הקשר והשבר .
הודאה באשמה, תחושת הבושה וביטויים של כאב, קושי, פחד, צער ואי ודאות, הם חלק בלתי נפרד משיקום יחסים במצבים שכאלו. אפשר לשקם, לצאת מפוכחים ולבנות קשר אחר וטוב.
ההמלצה שלי – לפני שאתם נפרדים, תבחנו את עצמכם ואת הקשר שלכם. יש סיכוי גדול שתוכלו בכוחות משותפים לעבור תהליך שבסופו תמצאו את עצמכם מחדש.
המושגים בושה ואשמה אשר עלו רבות במהלך המפגשים שלי עם גדעון וסיגל, נידונים בתיאוריות רבות מהיבטים שונים.
בושה היא רגש מאוד מרכזי ביצירת הזהות העצמית שלנו .לינד (1958) מגדיר בושה- כתחושת ערך פצועה, כאב הנחווה כאשר אתה מודע לכך שעשית משהו שמחבל במי שאתה בעיני עצמך ובעיני האחר.
אשמה זה רגש אשר אשר מכיל עולם שלם שנחווה כשלילי והוא מורכב מצער, בדידות, עצב וחוסר אונים.
בנדיקט האנתרופוליגית (1946) מבחינה בין אשמה ובושה על בסיס הסיטואציה. באשמה ההתמקדות היא על פעולה. אשמה מובילה להודאה בפגיעה באחר ובקוד המוסרי האישי, ומשם להתנצלות, ורצון לכפר על המעשה.