שלוש שנים מאז שסיימו טיפול, אני פוגשת את שימי ודנה שוב, במסגרת ראיונות שאני עורכת עם אנשים שעשו שינוי בחייהם.
"איך להיות אבא"? אני שואלת את שימי.
"קשה לי". הוא עונה. "דנה היא המורה שלי".
כשפגשתי את שימי לראשונה לא יכולתי שלא לחייך. הוא היה לבוש במכנסיים גדולים ומרופטים, חולצתו זזה באי נחת על בטנו השמנמנה. קצרה מלהכיל. משקפיו חמקו מעל חותמו ונזקקו לייצוב מתמיד. כל כולו נראה פזור נפש , מן סטלן מצוי שכזה. לא הייתם מאמינים שהטיפוס הזה מנהל חברת הייטק שעשתה אקזיט מטורף.
דנה אמרה אז :"אין לו אלוהים", "כשבא לו על משהו הוא הולך על זה בכל הכוח".
גם דנה עצמה קורצה מזן נדיר. דווקא היא נראתה מתוקתקת. נעלי עקב, תיק מותגי אדום, לבושה בקפידה. לדבריה, שום דבר לא מעצבן אותה. את כל השטויות של שימי , וכנראה היו לו לא מעט, הייתה מוכנה לספוג. כאשר אחר לארוחת שישי אצל הוריה, קבלה את זה כלאחר יד, הפיל עליה בהתראה קצרה קבוצת חברים מהעבודה, לא עשתה מזה עניין. נשאר לשחק כדורגל מאוחר בימי חמישי, לא גערה בו. הכל הייתה מוכנה לקבל חוץ מדבר אחד.
שימי לא רוצה ילדים.
שימי פוחד להיות אבא!
"מבחינתי" אמרה דנה, "אם לא ישנה את דעתו, אני קמה והולכת"!
כשבקשתי משימי לספר לי על החששות שלו , הוא אמר:
"תשמעי, טוב לי. שמח לי. אין עוד מישהי בעולם שתסבול אותי כמו האישה הזאת. אני מת על העבודה שלי ואני רוצה גם זמן לעצמי. מה אני צריך ילד? תינוק? כל החיים יתהפכו לי. היא תשתנה", פנה לדנה והוציא לה לשון, " החיים ישתנו. לא מתאים לי! אני רואה אצל חברים שלי, ברגע שנולד תינוק הם עבדים. "לך תביא" - זה השם החדש של גל, חבר שלי, מאז נהיה אבא".
"אני רוצה להישאר עם דנה ואני מבין שהיא לא תוותר. יחד עם זה, אני עדיין לא מוכן להפוך להיות "המבוגר האחראי" , אמר אז הגבר המרושל שישב בחדרי, האחראי על חברה עם מעל מאה עובדים, שמגלגלת מאות מיליונים בשנה.
דנה התערבה: " גם אני דואגת, אבל בעיקר מתרגשת. מעולם לא הייתי אמא , כן, לעבור להיות מזוג למשפחה זה שינוי גדול. אני חושבת שזה טבעי להרגיש ככה. מבטיחה לך שלא אבקש ממך כלום. הכל יישאר כמו שזה היום".
ולמה דנה חושבת שאי אפשר ללא ילדים, מוכנה לקחת על עצמה הכל ומצהירה "שלא תבקש ממנו כלום"? זה כבר לסיפור לעניין אחר.
במהלך התקופה שנפגשתי אתם, נסובו השיחות שלנו גם על משפחות המוצא של כל אחד ואחד מהם ועל האופן בו חוו שינויים נוספים בחיים.
שימי ספר שהוא הבכור לשלושה אחים. אביו של שימי היה איש קבע שכמעט לא היה נוכח בבית . אמו של שימי הייתה מורה, תמיד עייפה, תמיד רוטנת .
שימי העיד על עצמו שכילד היה עצמאי מאוד, אולי אפילו בודד. הוא לא נהג לשתף את הוריו בשום דבר. גם היום, הוא מקבל החלטות לבד וסומך בעיקר על עצמו. האדם היחיד ששימי משתף אותו היא דנה. ודנה, בניגוד גמור לאימא של שימי, זמינה לו, לוקחת כל דבר באיזי.
ואולי זה המקום לדבר קצת על תיאוריית ההתקשרות של דר' בולבי ומרי איננסוורט.
הפסיכיאטר הבריטי ג'ון בולבי , פיתח תיאוריה פסיכולוגית התפתחותית, הנקראת "תיאורית ההתקשרות" אשר טוענת כי בנפש התינוק טבוע צורך פנימי מולד להתקשרות עם הדמות הקבועה המטפלת בו, כמנגנון של הגנה ובטחון.
בולבי חקר את דפוסי התקשרות של תינוקות שבאו לידי ביטוי באופן בו הגיבו במצבים חדשים. דפוס שמרי איננסוורט במחקריה הוכיחה שמלווה את האדם גם בבגרותו.
על פי ההיסטוריה של שימי, נראה שדפוס ההתקשרות שלו הוא דפוס נמנע.
אפשר לומר שכילד שימי למד בדיוק למה לצפות ולמה לא. הנמנעות לשתף או לבקש עזרה ,למעשה היא אמירה: 'אם אבקש עזרה בכל מקרה לא יעזרו לי, אז לא צריך! אסתדר לבד'.
הנמנעות אומרת: 'אין מי שיראה אותך ויענה לצרכים שלך'. אולי זה חלק מההסבר לחוסר הרצון של שימי לילד. כפי ששימי אמר: "הכל ישתנה, ואז דנה כבר לא תראה אותי בכלל".
בהמשך דברנו על מערכת החלומות שלהם, היחסים ביניהם, הצרכים והרצונות, על המקום שדנה לוקחת בקשר, על השפה המשותפת ועל התסכולים הקיימים מתחת לפני השטח.
כשהטיפול הסתיים, נראה ששימי התרכך קצת.
-תגיד, שאלתי את שימי בחיוך, מה הוביל לשינוי אצלך? מה גרם לך להחליט ללדת ילד?
"הסיבה הראשונה זה אולי ה"אקדח לרקה".....סתם סתם...
בעצם הבנתי טוב יותר את הפחדים שלי ומאיין הם נובעים. זה הרגיע אותי. האמונה בקשר שלנו התחזקה. אני חושב שלמדנו להכיר אחד את השני טוב יותר ועצם הדבור והתכוונות לשינוי, עזרו לי לפחד פחות.
דנה למדה לא לקחת את הכל עליה. זה דווקא מצער אותי, אמר ונתן לה דחיפה במרפק.
היה לי מאוד חשוב לדעת שדנה באמת מבינה את הצורך שלי ב"זמן אישי", על מנת להרגיש טוב. אגב, גם זה מצליח לנו.
בסך הכול, כנראה שהתבגרתי.
ודנה אמרה לי: "הטלפון שלך להיפגש היה בדיוק במקום. אני רוצה עוד ילד , אני כבר בת ארבעים, לא מוכנה לחכות יותר והוא שוב נצמד עם הרגליים האחוריות לקרקע."
הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי:
לא חשוב כמה אנחנו גדולים, מצליחים ועצמאיים, בכל אחד מאתנו נמצא הילד הקטן והרגיש הזה, תשומת לב, הרגעה והרבה אהבה, כך שיוכל להתמודד עם משימות החיים.
תודה ענקית לנתלי תמיר היקרה על צילומיה הנפלאים.